הערך שלנו בגני הילדים
מכירות את זה, שאתן פותחות את הדלת של הגן,
וברגע שהילדים רואים שהגעתן, הם רצים אליכן, קוראים בשמכן, מחבקים אתכן, ורצים לשבת במקום, מחכים שהשיעור יתחיל?
מכירות את המשפט של הגננות- כל כך מהר עבר השיעור אתך…אולי תישארי עד ארבע?
אז מה הופך אותנו ואת מה שאנחנו עושות לכל כך משמעותי עבור הילדים שאנחנו פוגשות? עבור צוות הגן?
מה הערך המוסף שאנו מביאות אתנו לשיעורים בגן, שהופך אותנו לכאלה?
כפי שאני רואה את זה- שני דברים מהותיים.
- עשייה מתוך חיבור ואהבה אמיתית למקצוע ולילדים
פעילות לפעוטות היא לרוב לא פשוטה. היא מצריכה רגישות רבה, יכולת הכלה, אמפתיה והמון סבלנות.
לא כל אחת מסוגלת למלא את התפקיד הזה בצורה טובה לאורך זמן.
אבל אחת הדרכים לדעת אם אנחנו במקצוע הנכון, היא לבדוק האם העשייה שלנו באה מתוך אהבה כנה ואמיתית לילדים ולמקצוע, מתוך תחושת ייעוד ושליחות, מתוך רצון אמיתי להגיע ולגעת בכל ילד וילד באופן שאותו לא ניתן לזייף- בעיקר מול ילדים שחשים ומרגישים בה-כ-ל.
סביר להניח שמי שיש לה את זה בתוכה, מרגישה גם, שהיא הגיעה לעסוק במקצוע הזה לא במקרה ויש שאפילו יאמרו- שהמקצוע בחר בה…
ולכן, הערך האמיתי אותו אנו מביאות לגן, נמצא למעשה בפנימיות שלנו, טמוע עמוק בתוכנו, והוא רק שלנו-
וזה מה שהילדים מרגישים.
- מילוי צרכים אצל הילד כמו- הצורך בנראות
מהרגע שבאנו לעולם, הצורך בנראות קיים בנו. כל אחד צריך שיראו אותו. שידעו שהוא קיים. שיתייחסו אליו
ולרגשותיו.
המפגש השבועי שלנו עם הילדים ממלא אצלם גם את הצורך הזה- הצורך בנראות.
אפשר להסתכל על המפגש השבועי שלנו עם הפעוטות כ"חצי שעה של חוג".
ואפשר להסתכל גם אחרת.
אנו מגיעות ביום ושעה קבועה למפגש איתם, מה שתורם לתחושת יציבות וביטחון של הפעוט בעולם שלו.
אנו מביטות להן בעיניים, מתייחסות אליהם, מלמדות אותם, מחמיאות להם ורואות את ההתקדמות שלהם
מהמפגש הקודם.
אנו מכניסות אותם לתוך עולם מחוייך- באמצעות פעילות מוסיקלית, משחק, תנועה ושיר.
אנו יוצרות לימוד באמצעות חוויה שנשארת איתם לשנים.
אנו רואות אותם- באמת.
הלוואי שיכלנו להגיע פעמיים או אפילו שלוש בשבוע לכל גן. לפגוש את הילדים יותר ממה שאנו פוגשות אותם היום. אבל גם במצב הנוכחי, זה מספיק כדי להיות נוכחות ומשפיעות.
והשימוש באביזרים שכולם מתעסקים בו בימים אלה? הופך פתאום לשולי, אם רק נסתכל על הדברים קצת אחרת ונבין שהמהות של המקצוע שלנו היא רחוקה כל כך מ-איזה אביזר נוציא היום מהתיק.
כולם מדברים על הקורונה ומה היא באה ללמד אותנו.
אז אולי לנו המדריכות היא באה להזכיר מה הערך האמיתי שלנו עבור הילדים.
כמה אנחנו משפיעות ויכולות לחולל שינוי, להביא שמחה וחיוך לילדים אותם אנו פוגשות, להיכנס לעולמם ולהוות
דמות מחנכת וחשובה, גם אם זה "רק" חצי שעה בשבוע.